כנסיית הבשורה נצרת

1280px-Nazaret_Verkuendigungsbasilika_BW_2010-09-23_13-02-20_stitch3

מיקום: הכניסה מרחוב אל-בישארה  הממוקם במרכזה של העיר העתיקה נצרת.

שעות פתיחה: כל יום, למעט יום ראשון משמונה בבוקר עד חמש אחר הצהריים.

טלפון ליצירת קשר: 04-6572501

הכניסה מותרת בלבוש צנוע בלבד!

כנסייה זו נחשבת לאחת הכנסיות המרשימות והחשובות  לנוצרים בכל בעולם. כנסייה זו ממוקמת במערת מרים שלפי המסורת הנוצרית זה המקום שבו המלאך גבריאל בישר למרים שהיא בהיריון מרוח הקודש ושבנה העתיד לבוא הוא המשיח.

שוק נצרת

350px-PikiWiki_Israel_887_the_market_השוק_בעיר_העתיקה

בשנים האחרונות עבר על העיר נצרת מהפך רציני. המשיכה ההיסטורית והדתית אליה מונפה לתיירות משגשגת שאת פירותיה קוצרת העיר בשנים האחרונות. העיר הגלילית הפכה למקום שוקק חיים שיש בו הכל מכל, פרט למקומות חניה: בתים שהשתמרו מהתקופה העותומאנית, שוק ססגוני, מסורת קולינרית שמציצה מכל פינה ויחס לבבי וידידותי מתושבי המקום. כדאי לטייל בעיר העתיקה ולעבור בסמטאות השוק, שאמנם מתמקד בעיקר בבגדים, תבלינים, וכלי מטבח, אבל כניסה למעמקי השוק תוביל גם לירקות בלאדי, חנויות קפה וממתקים. כמו כן, סיור ברחובות הראשיים של העיר, טומן בחובו שלל אוצרות מקומיים, החל מדוכני אוכל, מסעדות מסורתיות, ולא מעט מסעדות ערביות חדשות יחסית שמציעות אוכל גלילי מוקפד ועדכני. כדאי לשים לב שבעיר הנוצרית, לא מעט עסקים סגורים בימי ראשון

מטחנת אלבאבור

IMG_5624

הדבר הראשון שחשים בכניסה לבנין האבן העתיק, הוא הריח המסחרר של עשרות תבלינים טריים. מבנה הטחנה אפוף מיסתורין ויופי עם כלים מיוחדים וישנים ששימשו את התחנה בעבר. אלבאבור היא מוסד מיתולוגי בלב העיר נצרת שממשיכה את המסורת עם מאות תבלינים, עשבי תיבול ועוד מוצרים מיוחדים.

בסוף המאה ה-19 רכשה משפחת ווגנר הטמפלרית בנין אבן בעיר העתיקה בנצרת והחלה להפעיל טחנה ששימשה את האיכרים באזור. בתקופת המנדט הבריטי, החל להפעיל את המקום אדם בשם ג'רג׳ורה קנאזע  שפיתח את הטחנה ואף ייבא מכונות מודרניות מאירופה. הטחנה זכתה לכינוי "אלבאבור" וסיפקה לתושבי האזור חיטה, דגנים ותבלינים. משפחת קנאזע מנהלת את המקום כבר שלושה דורות וממשיכה לייצר במקום מגוון של חומרי גלם ועוד תוספות ותבלינים טחונים במקום.

נצרת

נָצְרַת (ערבית أَلنَّاصِرَة, תעתיק מדויק: אלנָּאצִרַה, תעתיק חופשי: א-נָּאסִירַה; לטינית Nazara) היא עיר עתיקה במחוז הצפון בישראל, וכיום היא העיר הערבית הגדולה בארץ. באמצע שנת 2010 התגוררו בעיר כ-72,500 איש, כולם ערבים, כ-70% מהם מוסלמים ויתרתם נוצרים. נצרת היא מרכז כלכלי, פוליטי, תקשורתי ותרבותי ראשון במעלה בקרב ערביי ישראל, והיא סמן חשוב להלך הרוח במגזר הערבי בישראל. אזור נצרת היה נושב כבר בתקופה הפרהיסטורית כפי שמעידים ממצאים שהתגלו במערת קדומים על הר הקפיצה שבדרום העיר. בתקופת בית שני התקיים בנצרת יישוב קטן, ועד לתקופה הביזנטית היא הייתה עיר יהודית. עם הכיבוש הצלבני עלתה חשיבותה של העיר, היא הייתה לבירת דיוקסיה קתולית וקמו בה כנסיות. לאחר מכן ידעה העיר עליות ומורדות, וזכתה לתקופת שגשוג של ממש רק במהלך המאה ה-19, כאשר מעצמות אירופה החלו מגלות בה עניין. בתקופה זו ובמהלך המחצית הראשונה של המאה ה-20 הוקמו בעיר כנסיות, מנזרים ומוסדות חינוך ובריאות רבים. לפי הברית החדשה התגוררו מריה, אם ישו ובעלה יוסף הקדוש בנצרת, בה ניתנה הבשורה ובה הגיע ישו לבגרות. מסיבה זו שוכנים בעיר מספר אתרים קדושים לנצרות, שבראשם אתרים המזוהים עם הבשורה. העיר היא יעד פופולרי לביקור צליינים, שלושה אפיפיורים פקדו אותה - פאולוס השישי ב-5 בינואר 1964, יוחנן פאולוס השני בחג הבשורה ב-25 במרץ 2000, והאפיפיור בנדיקטוס השישה עשר ערך בה מיסה המונית ופקד את בזיליקת הבשורה ב-14 במאי 2009. מספר ערים ברחבי העולם קרויות נצרת על שמה של העיר. בשנת 614 כבשו הסאסאנים את ארץ ישראל, ויהודי נצרת סייעו להם במעשי הטבח באוכלוסייה הנוצרית המקומית. כאשר שבו הביזנטים וכבשו את הארץ בשנת 630, הורה הקיסר הרקליוס על גירוש יהודי העיר, והיישוב היהודי במקום פסק. עם הכיבוש הצלבני בשנת 1100 לערך, עלתה קרנה של נצרת, ובשנת 1108 הקים בה בלדווין הראשון דיוקסיה קתולית עצמאית והפך אותה לעיר-מחוז. הארכיבישוף של נצרת חלש על העיר ועל עשרה מכפרי הסביבה, בין ציפורי לכפר כנא‏‏. באתר בזיליקת הבשורה הוקם מבנה חדש ומפואר מקודמו, והנוצרים האורתודוקסים נושלו ממעמדם והתיישבו באזור כנסיית בית הכנסת. נצרת התפשטה לכיוון צפון וכנסיית גבריאל הקדוש בסמוך למעיין מרים[9] נבנתה גם היא מחדש. אך למרות חשיבותה של העיר, נותרה נצרת קטנה והיא לא בוצרה‏‏[10]. בעקבות קרב קרני חיטין ב-1187 כבש צלאח א-דין את נצרת ללא התנגדות, והורה על גירוש הכמורה הקתולית מהעיר, אך ב-1192 היא הורשתה לשוב אליה בעקבות הסכם יפו. לאחר מכן התחדשה גם תנועת הצליינים אל העיר, ובשנת 1229 הושבה נצרת לשלטון הצלבנים מכוח הסכם יפו בין פרידריך השני לסולטאן המצרי אל כאמל. עם זאת העיר הוגדרה כאזור מפורז מנוכחות צבאית ורוב תושביה היו נוצרים בני העדות המזרחיות. העלייה לרגל אל העיר החלה נושאת אופי טקסי והכנסייה הקתולית העניקה מחילת עוונות למשתתפים בה. ב-1263 נכבשה נצרת על ידי הסולטאן הממלוכי בייברס, אשר הורה להרוס את כנסיית הבשורה ואת כנסיית גבריאל הקדוש. תנועת עולי הרגל אל נצרת התמעטה, והעיר ירדה מגדולתה והייתה לכפר עני. התקופה העות'מאנית בארץ ישראל החלה ב-1517, וסימנה שינוי לטובה בארץ כולה וגם בנצרת. כאשר כבש הנסיך הדרוזי פחר א-דין השני את הגליל ב-1610, החלה תקופת שגשוג בנצרת. פחר א-דין נודע באהדתו לאוכלוסייה הנוצרית, ואפשר לה חופש פולחן מלא. הוא מסר לחזקת המסדר הפרנציסקני את מערת הבשורה, והתיר לנזירים להקים במקום כנסייה ומנזר. בתקופה זו התיישבו בעיר מארונים מלבנון ובעיר נוסדה קהילה מארונית. בעקבותיהם הגיעה לנצרת משפחה נוצרית יוונית אורתודוקסית מירדן. לאחר מותו של פחר א-דין ב-1635 שוב התדרדר מצבה של העיר עד שכבש אותה דאהר אל-עומר ב–1735. יחסו של עומר אל הנוצרים היה דומה לזה של פחר א-דין, והוא ראה בהם גורם נאמן למשטרו. הוא סיים את המחלוקת בין העדות הנוצריות בעיר וחילק ביניהן את כנסיותיה, מצב שהשתמר עד היום. הקתולים שמרו על חזקתם בכנסיית הבשורה, האורתודוקסים זכו בכנסיית גבריאל הקדוש, ליוונים-הקתולים נמסרה כנסיית בית הכנסת ולמארונים ניתנה הרשאה להקים כנסייה משל עצמם. מפה עתיקה של נצרת משנת 1657 דאהר אל-עומר הקים את בית הסראייה בעיר בסביבות שנת 1740, ובו שכנו דירתו של אל-עומאר, אורוות ובית מעצר. מאחר שבעת הקמת המבנה טרם היה בעיר מסגד, שימש חלק ממנו כמקום תפילה מוסלמי. בתקופה זו הייתה לעיר עדנה והיא זכתה להגנה מפני מסעות הביזה של הבדואים ואנשי הר שכם. את מקומו של אל-עומר תפס אחמד אל-ג'זאר בשנת 1775. תחילה נותר מצבה של נצרת ללא שינוי, ואל-ג'זאר אף התיר לפרנציסקנים להקים קפלה באתר שבו הוקמה לימים כנסיית מנזה כריסטי, אולם בעקבות סכסוכו עם הסוחרים הצרפתים בעכו ב-1791, הכביד את זרועו על נתיניו האירופים ועל הנוצרים בכלל. תושבי העיר צידדו בנפוליאון כאשר ניסה לכבוש את עכו מידיו של אל-ג'זאר ב-1799, והראשון אף שהה בעיר לאחר קרב תבור. כשנפוליאון נסוג ביקש אל-ג'זאר לטבוח בתושבי העיר, ורק התערבות בריטית מנעה זאת. תחת זאת העלה אל-ג'זאר את המסים ודילדל את כלכלת העיר‏‏[11]. תקופת שלטונו של סולימאן פאשה (1805-1819) שוב עמדה בסימן של שגשוג לעיר, ובניית המסגד הלבן הסתיימה ב-1812‏[12]. אולם בימיו של השליט הבא עבדאללה פאשה שוב סבלה העיר הנוצרית. נצרת בתחילת המאה ה-20. על הרכס נראית הכנסייה הסלזיאנית ומשמאל לה בית היתומים (כיום בית הספר הטכנולוגי דון בוסקו). בקדמת התמונה משמאל נראית בזיליקת הבשורה הקודמת ומימין לה המינרט של המסגד הלבן בהמשכה של המאה ה-19 השתפר המצב בעיר לאין ערוך, היא גדלה והתרחבה ושמשה כבירת נפה בסנג'ק עכו. חדירת המעצמות האירופיות לארץ ישראל חיזקה את מעמד נתיניהן אשר זכו לזכויות יתר (קפיטולציות). בעיר קמו 12 כנסיות ומספר מנזרים, ולצידם קמו מוסדות חינוך, שני בתי חולים (בית חולים הצרפתי סנט וינסנט דה פול ובית החולים האיטלקי המשפחה הקדושה שהוקם ב-1882), בתי יתומים, בתי-מלון ואכסניות לשירות הצליינים (בהן ה"קאזה נובה" שליד המנזר הפרנציסקני וה"מוסקוביה" הרוסית שנבנתה החל ב-1904). בין 1873-1875 נסלל כביש חיפה-נצרת, והעיר הפכה למוקד מסחרי וכלכלי ליישובי האזור. אוכלוסיית העיר גדלה מכאלף תושבים בתחילת המאה ה-19 לכ-8,000 איש בסופה. בעיר התגבשו שלושה רבעים - הרובע היווני (חרת א-רום) בצפונה, הרובע הלטיני (חרת אל-לטין) בצידה הדרום-מערבי והרובע המוסלמי (חרת אל-אסלאם) במזרחה (כיום מכונה "השכונה המזרחית").